שבע ברכות (יב, ב-ג) - עיונים בפרשת לך-לך (חלק ב')[1] / הרב יהודה שביב

בפסוק אחד באה הדרישה(ות) מאברהם. ובשניה - ההבטחות והברכות:

"ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה. ואברכה מברכיך, ומקללך אאר, ונברכו בך כל משפחות האדמה".

מסתבר שזיקה יש בין הדרישה להבטחות. אם על דרך ההמעטה כפי שעולה מפירוש המדרש המובא ע"י רש"י:

"לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון וממעטת את השם. לכך הוזקק לשלש ברכות הללו. שהבטיחו על הבנים על הממון ועל השם"[2].

ואם על דרך הריבוי כיאות לברכה, כפי שיבואר בהמשך.

* * *

ואעשך לגוי גדול ...

דרשה מוזרה לכאורה מביא כאן רש"י:[3]

"ואעשך לגוי גדול - זהו שאומרים אלקי אברהם
ואברכך - זהו שאומרים אלקי יצחק
ואגדלה שמך - זהו שאומרים אלקי יעקב

יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר; 'והיה ברכה' - בך חותמין ולא בהם" מסתבר שחוסר הנחת בדרך הפשט היא בשל תמונת המציאות, וכי באמת נתקיימה ברכה זאת "ואעשך כגוי גדול"? ההיה זרעו של אברהם לגוי גדול במובן המספרי? על כרחנו יש להבין גוי גדול במשמע איכותי. מעתה יש לבקש במקרא אח לביטוי זה: 'גוי גדול', העשוי להבהיר משמעות הביטוי, והמבקש ימצאנו בספר דברים:

"ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו, כה' אלקינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום" (דברים, ד, ו-ח).

גדלותו של הגוי היא בשתים שהן אחת, - תפילה ותורה, והן שתי עדות לקשר שבין אלקים לישראל.

תורה היא זו היורדת משמים ארץ ותפילה היא כהד עונה לה ועולה מלמטה. אלא שבסדר ההסטוריה קודמת תפילה לתורה[4]. תורה הוריד משה, ואילו תפילה קבעו אבות. ראשונה שכהן נקבעה על ידי אברהם. כל מקום שהוא הולך בו הוא 'קורא בשם ה" ומתרגם אונקלוס - "וצלי בשמא ד-ה'". אם נראה בצו ה' אל אברם ראשיתה של תורה, הרי כהמשך באה ההבטחה ואעשך לגוי גדול כשני המובנים המקבילים והמשלימים. לא רק גוי גדול המצווה בחוקים ומשפטים צדיקים, אלא גוי גדול היודע כיצד פונים, כיצד קוראים, כיצד מתקשרים אל הקב"ה. כח זה של תפילה אי אפשר לו להתגלות אלא כארץ ישראל. שהרי בזו הארץ שער השמים, ואף תפילות שבחוץ לארץ, כביכול עוכרות דרך זה השער בדרכן השמימה: "והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם" (מלבים א, ח, מה).

וכיון שכבר פנינו לראות ב"גוי גדול" גדולה איכותית, ניתן לתלות בזה כל תכונותיו המיוחדות של עם ישראל, והרי זה מלמד כי אי אפשר להן להתגלות ולבוא לידי ביטוי שלם אלא כארץ ישראל.

"ואעשך לגוי גדול".

עד עתה נתמקד מבטנו בעצם הברכה - "לגוי גדול". באו חכמים וכיוונו מבטם אל המילה הפותחת להראות כי אף כזה "לא דבר ריק הוא":

"אמר ר' ברכיה: אתנך ואשימך אין כתיב כאן אלא 'ואעשך'. משאני עושה אותך בריה חדשה את פרה ורבה",

עוד טרם נתברך כבר זכה בברכה הגדולה מכל 'ואעשך' - אעשה אותך בריה חדשה.

פשטותם של דברי המדרש - כדי להעמיד תולדות צריך אברם להיות אחר, שאין גזירת עקרות תופסת לגביו[5].

עומקם: יציאה זו של אברם מארצו ומבית אביו מבשרת על לידה מחודשת. אברהם נראה לנו כמי שיסד את אמונתו ועולמו הרוחבי בעצמו ללא רב ללא מדריך ללא הכרה תומכת. ואכן כך הם הדברים, כתיאורם בבראשית רבה:

"אב לא לימדו, רב לא היה לו ומהיכן למד את התורה?" (סא, א) "...נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה... ר' לוי אמר: מעצמו למד תורה". (צה, ב.)

ומשהעמיד עצמו התחיל להעמיד תלמידים הרבה ולעשות נפשות. או אז פוגש הוא בצו "לך-לך" האמור לטלטל אותו לא רק ממקומו אלא גם ממדרגתו. כל שעשה כל שיסד אינו אלא פרוזדור. משהגיע לפרוזדור בכוחות עצמו ניטל הוא אחר כבוד לטרקלין[6].

דומה כי הוויה חדשה זו, נרמזת לנו גם במספר הברכות.

כבר העמידו חכמים על המסומל במספר שבע כאן:

"א"ר פנחס בן-יאיר: שבע ברכות בירך הקב"ה את אברהם... כנגד שבעה פסוקים שבמעשה בראשית שכתוב בהם כי טוב" (במדבר רבה, יא, ד).

מלמד כי אף כאן קריאת 'כי טוב' נוכח בריאה חדשה.

"והיה ברכה"

פרש"י בשם מדרש - "הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי לאדם ונח ומעכשיו את תברך את אשר תחפוץ".

לא פירש במשמע של 'היה מבורך' שהרי כבר נאמר "ואברכך" על כרחך דבר חדש נוסף כאן לאברהם ומהו? מפתח ברכות[7]. עד עתה מצוי מפתח זה בידיו של הקב"ה, מי שהוא בורא עולם הוא גם המאציל עליו מכרכותיו ומשפיע לו טובה. עתה נעשה לו אברהם שותף לקב"ה.

ברם, דומה שהעניין עמוק עוד יותר. היות אדם מברך, אף שלכאורה אוצרות של ברכה אינם בידו, משמעו הורדת שכינה ארצה. מעתה, הברכות לא מלמעלה הן באות אלא מלמטה. בחירי בני אדם יקראו בשם ה' יתפללו[8] ויברכו והקב"ה ישפיע מטובו. אפשר שאף זה בכוונת אומרם -

"האבות הן הן המרכבה" (בראשית רבה, פב, ז')[9].

"ואברכה מברכיך ומקללך אאר"

כבר דקדק ראב"ע לנכון "מברכיך - רבים, ומקללך - יחיד" ונמצאת כאן ברכה בתוך ברכה. אך דומה שהקדימו תרגום יונתן בהבחנה זאת[10], ואילו דבריו:

"ואברך ית כהניא דפרסין ידיהון בצלו ומברכין ית בנך. ובלעם דמלטט יתהון אילוט ויקטלוניה לפתגם דחרב".

ביקש לו המתרגם את המברכים לעומת המקלל, ומצא; כהנים הנושאים כפיהם ומברכים את העם. ובלעם משתדל לקלל, ובאמת לידי קללה של ממש לא הגיע.

ביקש לו מקלל אחד, מתנגד אחד, לדרכו של אברהם וזרעו, ומצא; בלעם. בזה מעמיד הוא את בלעם נוכח אברהם. ואכן מצינו את שני האישים מתייצבים זה מול זה כבר במאמר חכמים:

"כל מי שיש לו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע.
עין טובה ונפש שפלה ורוח נמוכה - מתלמידיו של אברהם אבינו.
עין רעה ונפש רחבה ורוח גבוהה - מתלמידיו של בלעם הרשע". (אבות, פ"ה, יט).

צא וראה כי שניהם אברהם ובלעם מיוחדים באומות העולם. שניהם מארם באו[11]. ושניהם זכו להתגלויות מיוחדות במינן. זה הביא בשורת אמונה לעולם כולו ויסד עם הקורא בשם ה' וזה ביקש לעקור את הכל ובשבט פיו להמית עם צדיק[12].

"ונברכו בך כל משפחות האדמה"

שתי הוראות מוצעות ע"י פרשנים ל"ונברכו

א. לשוך ברכהנ אם שיתברכו בעטייך ובגינך[13], ואם שתשמש אתה להם כמודל לברכה[14].

ב. לשון הברכה. "ונברכו לשון מבריך ומרכיב, כלומר יתערבו במשפחתך כל משפחות האדמה" (רשב"ם להלן, כח, יד)[15].

אם כך ואם כך, זו אולי הגדולה בבשורות שמתבשר אברהם. מי שהוא משתדל לאחות את העולס כולו וחש אחריות לכלל העולם, הנה הוא מתבשר כי יעודו זה עתיד להתגשם. אמנם בדרך הנראית רתוקה, בדרך של הינתקות, של היות עברי, אך הכל מוליך אל התכלית: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". נמצא, אכן "לך לך" אל תכונתך שלך. זו הדרך תוליכך להיות אשר אתה ולפעול את שבאמת מבקש אתה לפעול.

זו פעם שלישית מברך הקב"ה בני אדם.

ראוי להתבונן ולעמוד על השווה שבהן.

בברכות לאדם וחוה נאמר:

"ויברך אותם אלקים, ויאמר להם אלקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכבשה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"[16]. (כראשית, א, כט).

בברכות לנח ולבניו נאמר:

"ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים. בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו" (שם, ט, א-ב).

שני יסודות משותפים לשתי הכרכות; הפריון והרדייה.

כשנערוך מול שתי אלו את הברכות לאברהם, במצא מקבילה לריבוי בפסוק הברכה הראשון: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". ושמא ניתן להקביל פסוק הברכה השני למוטיב השני בברכות - הרדייה. אמנם, כאן מדובר על בני אדם ולכך אין מקום לשמוש במושגי רדייה כיבוש ומורא. אלא..."ונברכו".

מצינו מלה זאת במשמע של כריעה, השתחויה, התכופפות נוכח סמכות עליונה כנאמר: "באו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עשנו" (תהלים צ"ה, ו), אמנם שם "נברכה לפני" וכאן "נברכו בך". אלא שלענין זה ניתן לצרף הפרושים הקודמים. היות אברהם נשיא אלקים בתוכם והיות זרעו עט מעלה, גוי גדול, הרי זה גורם שיחפצו הכל להיות נכנעים תחתיו ואף להדבק בו ובזרעו. זו ממשלה שכולה ברצון שאין עימה כל סממני כפייה ורדייה.

אפשר זהו שמדגישים כני קורח במזמורם;

"ידבר עמים תחתנו ולאומים תחת רגלנו"

אך כלפי מי הדברים אמורים כלפי:

"נדיבי עמים נאספו, עם אלקי אברהם" (תהילים מז)

אימתי התגשמה ונתמלאה ברכה זאת. אימתי שעבדו עמים עצמם מרצונם למרות ישראל וביקשו להתדבק באומה זאת, דומה שבימי שלמה, כך יעיד הכתוב:

"ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ לעשר וחכמה. וכל מלכי הארץ מבקשים את פני שלמה לשמע את חכמתו אשר נתן האלקים בלבו. והם מביאים איש מנחתו... ויהי מושל בכל המלכים מן הנהר ועד ארץ פלישתים ועד גבול מצרים". (דברי הימים ב', ט, כב-כו).

דומה שלכך מכוונים דברי המדרש:

"הלבנה בראשון... מתחלת להאיר וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו ימים ודיסקוס שלה מתמלא. ומט"ו עד ל' אור שלה חסר. בל' אינה נראית. כך ישראל; טו' דור מן אברהם ועד שלמה. אברהם התחיל להאיר... בא יצחק אף הוא האיר... בא יעקב והוסיף אור... כיון שכא שלמה נתמלא דיסקוס של לכנה שנאמר "וישב שלמה על כסא ה' למלך'.... מה הקב"ה שולט מסוף העולם ועד סופו ושולט ככל המלכים... כן שלט שלמה מסוף העולם ועד סופו... ומשם התחילו המלכים פוחתין והולכין... כיון שבא צדקיהו דכתיב: 'ואת עיני צדקיהו עור' - חסר אורה של לבבה... (שמות רבה, טו, כו).

כך מתווים חכמים מעגל אחד בהסטוריה של עם ישראל. זה שראשיתו אברהם ושיאו - שלמה. בו ובתקופתו מתמלאות הברכות שנאמרו בו באברהם. וקצהו - צדקיהו החוזר בבלה מקום משם יצא אברהם[17]. אברהם הלך אל הארץ אשר אראהו ה'. וצדקיהו לא ראה את הארץ לשם הוגלה כי עוורו את עיניו. עד... לבשורה חדשה להארה חדשה למעגל חדש בהסטוריה. במעגלים אלו של אירועים אישיים הרומזים ואף קובעים מהלכים הסטוריים עתידים הלכו חכמים בלימודם בסיפורי אבות דרך שיש כה תורה והוראה כאחד. למדים את שהיה, מכינים את ההווה ומפיקים לקח לקראת עתיד.